מלון לוט ניהול ותפעול מלונות ימים ואגמי נ' טיולי בית רמז בע " מ ואח'

נתבעים 1 . טיולי בית רמז בע " מ – ניתן פסק דין 2 . אורי דבול ע"י ב"כ עו"ד צבי קצף 3 . בן עמי מלטינסקי ע"י ב"כ עו"ד איריס אבידן

פסק דין

הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה

1.התובעת הינה חברה פרטית המנהלת ומפעילה את מלון לוט בים המלח. מנהלת השיווק של התובעת הינה הגב' אורה אוחנה (להלן: "אוחנה"). בזמנים הרלוונטים לאירועים המפורטים בכתב התביעה שימש מר מוטי עמיר ז"ל כחשב התובעת (להלן: "החשב"). החשב חתם על תצהיר עדות ראשית בתיק זה ביום 14/5/009 אולם בטרם הוגש התצהיר באמצעות העד, נפטר החשב ובהחלטתי מיום 9/11/09 הוריתי כי יש למשוך את תצהיר החשב מהתיק. כך, שבתיק זה הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת על ידי אוחנה בלבד, התצהיר הוגש וסומן ת/1.

2.הנתבעת (תכונה להלן גם "החברה") הינה חברה שהתאגדה ביום 14/2/2001. בעל המניות והמנהל היחיד הרשום הינו הנתבע 2 (להלן: "דבול", ראו נספח א/ לת/1). בפרוטוקול הנתבעת אשר צורף כנספח ד' לת/1, פרוטוקול מיום 14/2/01, נקבע כי מנהלי הנתבעת יהיו דבול והנתבע מס' 3 (להלן : "מלטינסקי"), והם יהיו מורשי החתימה מטעם הנתבעת. קיימת מחלוקת בין דבול למלטינסקי האם הופקדו מניות בנאמנות אצל עו"ד שריפי (להלן : "עו"ד שריפי") לטובת מלטינסקי, כמפורט במכתבו של ב"כ דבול מיום 31/1/06 (נספח ו' לכתב התביעה). בעוד שדבול טוען לקיום הסכם נאמנות, טוען מלטינסקי שהסכם הנאמנות מעולם לא נחתם ותפקידו בנתבעת התמצה בהיותו מנהל שכיר .

3.זה המקום לציין שהנתבעת לא התגוננה כנגד התביעה ולפיכך ניתן כנגדה פסק דין ביום 29/1/09. כך המשיכה התביעה להתברר כנגד דבול ומלטינסקי באופן אישי, כבעלי מניות ו/או מנהלי הנתבעת.

4.לטענת התובעת, הנתבעת פנתה אליה באמצעות דבול ו/או מלטינסקי לצורך אספקת שירותי תיירות פנים, אירוח, כלכלה, ספא ולינה (להלן : "השירותים"). התובעת מציינת כי השירותים הוזמנו בשלהי שנת 2002 – תחילת שנת 2003, והחשבוניות בגין שירותים אלו, שניתנו במלואם, הוצאו בין התאריכים 1/12/02 עד 27/2/03 – ראו פירוט החשבוניות בסעיף 6 לת/1, וכן ההזמנות והחשבוניות שצורפו כנספח ו' לת/1. סכום החשבוניות הכולל הינו 318,583.14 ₪.

5.התובעת טוענת כי מתוך סכום החוב, שילמה הנתבעת מקדמות בסכום של 229,300 ₪. סכום של 150,000 ₪ מתוך המקדמות הנ"ל שולם בשלושה שיקים על סך 50,000 ₪ כל אחד, זמני פירעון 2/3/03; 2/4/03; 2/5/03. רק השיק הראשון נפרע במועדו ושני השיקים האחרונים בסכום כולל של 100,000 ₪ לא נפרעו. לפיכך, סכום החוב עמד למעשה על הסך של 187,501.34 ₪. התובעת הגישה את שני השיקים הנ"ל לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ומשהנתבעת לא התגוננה כנגד השיקים, הפך חוב זה חלוט. בתביעה שבפניי תובעת התובעת את היתרה בסך 87,501.34 ₪, הן מהנתבעת, הן מדבול והן ממלטינסקי. סכום היתרה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום הגשת התביעה (115,984.23 ₪) הוא העומד במחלוקת במסגרת התביעה שבפניי.

טענות התובעת

6.התובעת טוענת שסכום החוב אינו מוכחש, ולראיה פסק הדין שניתן כנגד הנתבעת במסגרת הליך זה. התובעת טוענת שיש לחייב בסכום החוב אף את דבול ומלטינסקי באופן אישי, אם בשל תורת הרמת מסך אם בשל אחריות אישית של מנהלים בתאגיד. לשיטת התובעת, דבול ומלטינסקי (יכונו יחדיו: "הנתבעים") הזמינו את השירותים למרות שידעו או היה עליהם לדעת כבר בעת הזמנתם כי הנתבעת לא תהיה מסוגלת לשלם תמורתם; כן טוענת התובעת כי בעת שמסרה הנתבעת את שלושת השיקים בחתימת הנתבעים, ידעו הם או היה עליהם לדעת כי שיקים אלו לא יפרעו.

7.בסעיף 5 לת/1 טענה אוחנה שהתובעת עבדה בעבר מול ארגון "טיולי בית רמז" של מועצת הפועלים של ההסתדרות בנתניה באמצעות מילטנסקי. התובעת טענה שמילטנסקי הציג את הנתבעת כתאגיד של מועצת הפועלים ומטעם זה נתנה התובעת בנתבעת ובמנהלה אמון רב. התובעת טוענת כי לו ידעה התובעת שהנתבעת אינה שייכת או קשורה למועצת הפועלים של ההסתדרות בנתניה, הייתה דורשת בטחונות במסגרת ההתקשרות ואספקת השירותים.

8.התובעת טוענת כי הנתבעת התנהלה ללא נכסים, זכויות, כספים ו/או כלי רכב. התובעת טוענת כי עובדה זו התבררה ואושרה עת נחקר מילטנסקי במסגרת תיק ההוצל"פ, ראו פרוטוקולי חקירה מיום 13/6/04, נספח י' לת/1. התובעת טוענת כי במסגרת חקירה זו אישר מלטינסקי כי הנתבעים היו "תמימי דעים שצריך לסגור את החברה בתחילת 2003". חרף זאת, המשיכה הנתבעת כאמור להזמין שירותים מהתובעת עד לחודש פברואר 2003.

9.עוד טוענת התובעת שהנתבעים או מי מהם "רוקנו" את חשבון הנתבעת בבנק מסד (חשבון מספר 087562 בסניף 172, להלן : "הבנק" ו"החשבון", בהתאמה, דפי החשבון צורפו כנספח כ' לת/1). לטענת התובעת, במהלך המחצית הראשונה של חודש דצמבר 2001 נמשכו מהחשבון כספים בסכום של 222,000 ₪ ואילו בחודש ינואר נמשכו סכומים של 150,000 ₪. משיכות אלו הן שגרמו לכך שהחשבון, שהיה ביתרת זכות, עבר ביום 10/2/03 ליתרת חובה, ומאותו מועד הגירעון רק הלך והעצים, כל זאת שהתמורה עבור השירותים, בתוספת עמלה של 10%, הועברה לנתבעת מלקוחותיה. התובעת טוענת שאם תמורה זו הייתה מופקדת במלואה בחשבון, היה בכך כדי לכסות את החוב כלפי התובעת.

10.בנוסף טוענת התובעת כי במהלך חודש יולי 2003 ניתן צו עיקול על כספי הנתבעת בבנק וכן באגף מס הכנסה נתניה, הואיל ולנתבעת הגיעו כספי החזר בסך 71,000 ₪ ממס הכנסה. התובעת טוענת כי חרף הבטחות הנתבעים או מי מהם כי כספי ההחזר ישמשו מקור לתשלום החוב כלפי התובעת, וחרף צו העיקול שהומצא למס הכנסה, הועברו כספי ההחזר לידי הנתבעים ואלו עשו בהם שימוש לצרכים אחרים. לאחר שהתברר עניין זה, נאות דבול להעביר לתובעת שיק על סך 15,000 ₪ מתוך חשבונה של אשתו, דבר המעיד על ההתחייבות שנטל על עצמו לתשלום סכום החוב באופן אישי, וכן על עירוב הנכסים בניהול הנתבעת. זה המקום לציין שבעקבות העברת הכספים על ידי מס הכנסה, חרף קיומו של צו העיקול, חויב מס הכנסה לשלם לתובעת את ההפרש בסך 56,000 ₪, ראו החלטת הרשם מאור (כתוארו אז) מיום 15/3/05, צורף כנספח ט"ז לת/1. עוד יש לציין כי סכומים אלו (15,000 ₪ ששילם דבול + 56,000 ₪ ששולם על ידי מס הכנסה) הופחתו מסכומי הקרן שבתיק ההוצל"פ ולכן סכומי התביעה שבפניי נותרו בעינם.

טענות דבול

11.דבול טוען כי היה רק בעל 50% ממניות הנתבעת, כשיתרת המניות מוחזקת עבור מילטנסקי אצל עו"ד שריפי (סעיף 2 לתצהירו, נ/1). בסעיף זה טוען דבול כי לא ניהל את הנתבעת וזו נוהלה באופן בלעדי על ידי מילטנסקי. דבול טוען כי לא היה לו כל קשר עם הזמנת השירותים; לא חתם על ההזמנות; לא ערב לחיובי הנתבעת ולא יצר מצגים כלשהם למי מאנשי התובעת, כפי שאף אושר לטענתו בחקירתה של אוחנה (ראו פרו' עמ' 4 שו' 24-28; עמ' 8 שו' 27-29).

12.דבול טוען שהופתע לגלות בשלב כלשהו שהנתבעת מצויה בקשיים כלכליים, ומשהתבררה לו עובדה זו לא עשה כל פעולה שיש בה כדי לחייב את הנתבעת. דבול טען בתצהירו שהתובעת מטיחה בו האשמות בלתי מבוססות, נעדרות כל בסיס עובדתי, במיוחד לנושא ריקון החשבון. דבול טוען כי לא הוכחה כל עילה להרמת מסך ו/או להטלת אחריות אישית עליו, כמנהל, במיוחד עת התברר כי כלל לא היה בקשר עם אנשי התובעת. לבסוף טוען דבול כי התובעת השתהתה בהגשת התביעה , שיהוי זה גרם לנזק ראייתי היות והנתבעת חיסלה את עסקיה וניירות העבודה שלה אינן בנמצא.

טענות מילטנסקי

13.מילטנסקי טען כי הסכם הנאמנות לא נחתם, כפי שהצהיר עו"ד שריפי בתצהירו שהוגש ללשכת ההוצל"פ, ראו נספח ב'2 לנ/3 (יש לציין כי עו"ד שריפי לא נחקר על תצהירו זה, לא במסגרת תיק ההוצל"פ ולא במסגרת תיק זה). לפיכך טוען מילטנסקי כי שימש בנתבעת כמנהל בלבד, ולא היה אחראי על הצד הפיננסי שבניהול. לגופו של עניין טוען מילטנסקי בתצהירו, הכולל 16 סעיפים בלבד, שהזמנת החדרים נעשתה על ידי הנתבעת; אין כל עילה חוקית להטיל על מילטנסקי את התחייבויות הנתבעת; דבול הוא זה שהיה אחראי להחזרים ממס הכנסה, החזרים אשר אמורים היו לשמש לכיסוי חובות לתובעת ולנושים אחרים (סעיף 14 לנ/3). מילטנסקי טוען שדבול שילם חלק מהחזרי המס למלונות אחרים וחלק הופקדו בחשבונו הפרטי (סעיף 15 לנ/3). יש לציין כי במענה לשאלון שהופנה אליו (שאלה מס' 42, נספח י"ח לת/1) הצהיר מילטנסקי שעל פי מידע שנמסר לו על ידי מנהל החשבונות של הנתבעת, מר משה חלפון (להלן : "חלפון"), דבול משך מהחברה סך של 350,000 ₪. על טענה זו חזר גם בעדותו, כשהפעם טען שדבול הסב לטובת שני שיקים של החברה, האחד על סך 100,000 ₪ והשני על סך 150,000 ₪, אך לא הוצגה כל ראיה בעניין זה (עמ' 22 שו' 28 עד עמ' 23 שו' 10).

14.באשר לטענת המצג הנטען לפיו כביכול הוא הציג בפניי התובעת את הנתבעת כשייכת למועצת פועלי נתניה, טען מילטנסקי כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו נכללה בתצהיר ולא בכתב התביעה. מילטנסקי גם טען שיש לדחות טענה זו לגופו של עניין, שכן בחקירת אוחנה התברר שאמצעי התשלום היו אחרים בכל אחת מהתקופות (שיקים של המועצה לעומת שיקים של הנתבעת), ואוחנה פטרה עצמה בתשובה : "אני לא ראיתי שיקים" (עמ' 5 שו' 3-10). מילטנסקי מציין כי תשובה זו אינה הגיונית, בין השאר לנוכח טענתה של אוחנה כי קיבלה לידיה את שלושת השיקים שנזכרו לעיל, ששנים מהם חוללו כאמור.

העדויות והסיכומים